יום שלישי 02.10.2012 - האופרה, כיכרות, עוגיות והכנות להופעה

התחלנו את הבוקר בארוחת בוקר בקפה ברוקס, שביקורת עליה תופיע בהמשך.

היינו צריכים להגיע החל מ- 10:00 לאולימפיה, האולם שבו תתקיים באותו הערב ההופעה של מיוז, כדי לאסוף את הכרטיסים והצמידים להופעה בערב. התחלנו להתלהב כבר כשראינו את השלט של אולימפיה מאחד הרחובות הנפרשים מכיכר האופרה, ועוד יותר כשהתקרבנו למקום.


התור לא היה ארוך במיוחד, ובעיקר שמחנו כששאלנו את העובדת שנתנה לנו את הכרטיסים באיזו שעה צריך להגיע, והיא אמרה לנו שיש אנשים שמגיעים מוקדם כדי לתפוס מקום טוב (ואכן היה כבר קמפינג בחוץ), אבל "אתם במקומות הישיבה המסומנים, ואין לכם מה לדאוג". אז אכן הפסקנו לדאוג, ועם הכרטיסים במקום בטוח והצמידים על היד, המשכנו לטייל.

הטיול באותו היום תוכנן כולו סביב אולימפיה, ויצא לנו לעבור שם כמה פעמים במהלך היום ולראות את התור לכרטיסי העמידה הולך וגדל (אבל נשאר מסודר).

את הטיול עצמו התחלנו בכיכר האופרה, ונכנסו לבניין האופרה, שם ראינו את המושבים האדומים המהודרים ואוספי תחפושות וציורים במוזיאון האופרה. היה קצת דומה למוזיאון האופרה של מילאנו שהיינו בו בשנה שעברה,  אבל זה היה מפלט לא רע מטפטופי הגשם שהחלו.

האופרה מבחוץ

האופרה מבפנים

ביציאה מהאופרה, ראינו הומלסית עם חתול חמוד, ותרמנו לחתול (ולהומלסית שהוא מגדל) כמה מטבעות. היא הייתה נחמדה והציעה לנו ללטף אותו, אבל הסתפקנו בלצלם אותו:

מהאופרה יצאנו לכיוון גלרי לאפייט, שבו לא קנינו כלום אלא רק הסתכלנו. משם המשכנו ל- Pierre Hermé, לאכול מהמקרונים המפורסמים. אור שכנע אותי שזה טעים מאוד, כי אני קצת נרתעת מקינוחים צבעוניים ובעלי מראה מהונדס, אבל "הסכמתי" לטעום. בחרתי די בקלות מקרון קרמל מלוח, טעם שמופיע בהרבה קינוחים צרפתיים. אור, כצפוי, התלבט המון בין הטעמים השונים (מבחר גדול, אבל לא עצום של טעמים), ובסוף בחר בפיסטוק-קינמון ושוקולד-גרידת לימון. כל מקרון עלה כמעט 2 יורו, ובסה"כ שילמנו כ- 30 ש"ח על שלוש עוגיות צבעוניות מגוחכות (סליחה, פייר).

בחנות המעוצבת אין מקום לשבת וכך מצאנו את עצמנו מחפשים מדרגה על המדרכה לשבת עליה, ומוציאים בחרדת קודש את המקרונים מהשקית. הקרמל המלוח היה מאכזב, והזכיר טעמים נחותים יותר, כמו טופיפי. המקרונים האחרים היו טובים יותר, אבל לא שווים את משקלם בזהב.

משם המשכנו לכיכר מדלן, שבה שוכנת כנסיית מדלן (מריה מגדלנה), שנראתה כמו עוד כל כנסייה אירופאית ממוצעת, אבל המדרגות בכניסה אליה היו כל כך שטופות שמש ומזמינות, שהיינו חייבים לשבת עליהן, ונהנינו לצפות על השדרות העמוסות היוצאות מן הכיכר.

כנסיית מדלן מבחוץ

כנסיית מדלן מבפנים

בכיכר יש חנות בשם פושון (Fauchon), שהספר שבידינו כינה "סופרמרקט של מליונרים", תיאור קצת מוגזם. החנות מעוצבת בקפידה, ומוכרים בה אוכל יוקרתי כמו דגים יקרים טריים, פואה גרה, שוקולדים יקרים וכו', לצד מאפים וסנדוויצ'ים עממיים יותר (אבל בכל זאת יפים), במחירים קצת מוגזמים, אבל שלא צריך להיות שרי אריסון כדי לקנות. המטרה המקורית הייתה להיכנס לחנות רק כדי לראות ולהתרשם, אבל אז החלטתי לנצל שם את השירותים כדי להוציא את העדשות שהציקו לי בעיניים. מה שאומר שלקח לי בדיוק שלוש דקות לעלות לשירותים ולחזור, רק כדי לגלות את אור יושב לשולחן עם שקית בה שתי עוגיות מדלן (אחת בטעם תפוז ואחת בטעם שוקולד), שעלו 3.80 יורו (19 שקל!), הוכחה שאסור להשאיר את אור לבד בשום מקום. לא עזרו השכנועים שלו ("הייתי צריך לאכול עוגיות מדלן בכיכר מדלן"), הוא זכה לכינוי עוגיפלצת.

מכיכר מדלן המשכנו לכיכר ונדום, כיכר משופעת בחנויות מעצבים, וגם בה ישבנו קצת לתפוס שמש (מוזר איך שבחו"ל אנחנו מחפשים את השמש, ובארץ אני לא יכולה לסבול חצי דקה בשמש...).

מתישהו במהלך היום נכנסנו לסופר לקנות מים, וכשיצאנו משם ראינו מישהי יוצאת משם עם בננה בלבד. אז אמרתי לאור שהייתי רוצה לחיות במקום שבו אנשים נכנסים לסופר ויוצאים ממנו רק עם בננה. אני יודעת שזה לא משתקף בבלוג הזה, שכולו שחיתות כספית וקולינרית אחת גדולה, אבל אנחנו בדר"כ אנשים שמעריכים הסתפקות במועט, ובארץ נדיר למצוא אנשים שקונים רק מה שצריך, ובדר"כ כל קפיצה לסופר לפריט אחד מסתכמת לפחות ב- 100 ש"ח ושתי שקיות עמוסות. איזה כיף לאירופאים האלה שהם קונים רק בננה!

המשך הערב היה ארוחת צהריים מאוחרת / ערב מוקדמת ב- Le Pain Quotidien (ביקורת בהמשך) לפני ההופעה, ומשם חזרנו למלון להתארגן להופעה, ונסענו להופעה (ביקורת בהמשך).